מי מפחד מאודישן?

ד' באה לסדנה שלי במטרה אחת ברורה – להתגבר על הפחד שלה מאודישנים.
כל פעם שהיא מוזמנת לאודישן, זה קורה לה,

לא ממש בהתחלה, לא כשהיא לומדת את הטקסט בבית,
או מציגה אותו מול חברה, אז הכל עובד ונראה מבטיח.
אלא דווקא ברגע האמת.
זה מתחיל כבר בבוקר האודישן, איזה משהו לא טוב בבטן,
שמלווה אותה גם כשהיא מחכה בשקט ומנסה לשמור על קור רוח,
במסדרון הצפוף והמלא בעוד שחקניות, שמחכות גם הן להיכנס,
אבל כשקוראים לה לחדר האודישן, אז מתחיל מופע האימים האמיתי!

כשהיא בתוך החדר עם הבמאי או עם המלהקת, היא מדברת בלי הפסקה,
ומתחילה להגיד ולעשות שטויות כדי לשבור את המתח, לנסות להצחיק,
אלא שהשטויות שיוצאות לה מהפה רק מרחיקות אותה מהמטרה…

זה ממשיך באודישן עצמו, כשהיא צריכה להגיד את הטקסט, היא נכנסת לבלאק אאוט,
לא זוכרת את הטקסט שאותו ידעה על בוריו.
לפעמים גם קורה לה שהיא ממש רואה את עצמה בשני מימדים,
את ד' שמנסה להתחבר לתפקיד בכל הכוח ולהיות בדמות
,ואת ד' מהצד שמזהירה אותה שאסור לה לפשל עוד פעם!
כשהיא יוצאת מהאודישן היא מבינה שגם הפעם פישלה בענק, ולא סיפקה את הסחורה...

 

בשלב שבו ד' הגיעה אליי, היא כבר התייאשה מאודישנים, ופשוט הפסיקה ללכת, ובעצם,
מנעה מעצמה הזדמנות לקבל תפקיד.
התחלנו לעבוד בפסיכודרמה ולשחזר את התחושות שלה מהרגע שהיא מחכה
עם עוד מספר בנות,מחוץ לחדר האודישן, שיקראו לה,
והתחלנו להשמיע את המחשבות שלה בקול רם:

 

"מה אני עושה כאן? הרי אני בחיים לא אצליח לגבור על הבלונדינית הכוסית הזאת "
"וזו שם, השחרחורת, בטוח למדה בבית ספר למשחק הכי טוב בארץ. התפקיד כבר בכיס שלה "
" וההיא שם שקוראת ספר, כזאת אינטליגנטית, זה בדיוק מה שהם מחפשים,
מתי אני קראתי ספר פעם אחרונה? "
ככל שעברנו עוד ועוד "בנות" שישבו וחיכו לאודישנים בדיוק כמוה, זה רק נהיה יותר ויותר חמור,
ד' הלכה והקטינה את עצמה עד שהתישה את עצמהעד כדי כך, שכשקראו לה לאודישן
היא הרגישה כבר כל-כך קטנה וחסרת ערך, שברור היה שהסיכוי לעבור את האודישן במצב כזה

הוא אכן אפסי.

אז מה עושים עכשיו? בדרך פסיכודרמתית הגענו לשורש הבעיה, שאלתי אותה
מי בחיים שלה אמר לה את כל הדברים הללו? מי אמר לה שהיא לא שווה,
שהיא לא מספיק טובה, שהיא לא תצליח, והקטין אותה כל-כך?
התשובה שעלתה לה: אבא שלי!

 

בטכניקה פסיכודרמתית שחזרנו סצינה אחת שגרתית של ארוחת ערב, כשד' הייתה בת 14,
ואביה, שמגולם על ידי אחד מחברי הקבוצה, רודה בה, ומקטין אותה, היא לא הייתה מסוגלת להגיב.
ביקשתי ממנה לחשוב על מישהו בחייה שמאמין בה ויודע מה היא שווה, היא ענתה,
המורה שלי למשחק מבית הספר.

 

הבאנו מישהי מהקבוצה הנוכחית שתגלם את המורה למשחק, ותעזור לה לענות לאביה
ולהגיד לו כמה הבת שלו ד' שווה! שהיא חכמה ומוצלחת, ויכולה להצליח בכל מה שרק תבחר.
קולה של "המורה" יחד עם קולה של ד' שהצטרפה אליה, גברו על קולו של האב.

ואז במאמצים גדולים התרוממה ד' מהמושב, "כשהמורה" תומכת בה, ויחד הן סילקו את האבא החוצה,
ממש דחפו אותו פיסית אל מחוץ לחדר, אל מחוץ לטווח הראייה והשמיעה שלה.
בסיום תהליך הפסיכודרמה, ד' הייתה מותשת, היא עבדה מאוד קשה, אבל היא לפחות התמודדה
עם שורש הבעיה שמעיבה על כל התקדמות בחיים שלה.
עכשיו בכל פעם שהיא הולכת לאודישן, היא יודעת להשתיק את הקול של אביה מהעבר,
קול שמהדהד בתוכה ואומר לה שהיא לא שווה, ולהיכנס לאודישן עם התמיכה שקיבלה
מהמורה למשחק, שנמצאת אף היא בתוכה, שמכירה את כישוריה ויודעת מה היא שווה באמת.

עכשיו היא מגיעה לכל אודישן עם ידיעה ברורה איך להשתיק את הקולות המקטינים,
היא יודעת שהם לא שלה, ושאין צורך להקשיב להם יותר.

 

 

 

אשמח לקבל את התגובות שלכם

 

© כל הזכויות שמורות ל נועה אהרוני

במאית, תסריטאית | מנחת פסיכודרמה

 

לפרטים נוספים והרשמה:

 

דברו איתי 052-8568500

 sadnakollnoaa@gmail.comכתבו לי